זן בחיי היום יום

אודות דוֹגֶן זֶנְגִ'י

דוֹגֶן (1200-1253) הביא לראשונה את סוֹטוֹ-זֵן ליפן. הוא נולד למשפחת אצילים ולמד במהרה את משמעות המילה הבודהיסטית מוּג'וֹ (Mujo). בעודו צעיר, התייתם דוגן מהוריו. הוא החליט אז להפוך להיות נזיר בודהיסטי ולחפש אחר האמת. תחילה הלך אל הר הִיאֶיי (Hiei) בו שכן המרכז הראשי של זרם הטֶנְדָאי. בגיל 15 התעורר בו הספק הגדול הבא: גם הדוקטרינות האזוטריות של בודהה וגם הגלויות מלמדות שההארה מצויה בכל הישויות מראשיתן. אם זה כך, מדוע מחפשים כל הבודהים, של העבר, ההווה, והעתיד, הארה? בעיה זו, המצביעה בבירור על הסתירה הדואליסטית בין האידאל והמציאות, היא אותו סוג של ייסורי נפש, שסביר שיתעוררו בנפשו של כל אדם בעל רגש דתי עמוק. מאחר ולא הצליח לפתור את הספק הגדול בהר הִיאֶיי, החליט דוגן ללמוד בודהיזם תחת אִיסָאי (1141-1215). במשך זמן מה (תשע שנים) הוא תרגל מדיטצית זן עם תלמידו של אִיסָאי, מְיוֹזֶן (Myozen) ואז, בגיל 24, יצא דוגן יחד עם מְיוֹזֶן למסע הפלגה מסוכן בדרך לסין, בחיפוש אחר האמת הגבוהה ביותר של הבודהיזם. בסין ביקר בכל המנזרים הידועים, עד שלבסוף פגש ונהיה תלמיד של נְיוֹג'וֹ (Nyojo) שחי בהר טִיאֵן-טָאנְג (טֶאנְדוֹ ביפנית - Tien-tung or in Japanese. Tendo). במשך שנתיים של אימונים קשים, למד דוגן יומם ולילה ולבסוף זכה לשחרור הגוף והנפש - הארוע החשוב ביותר בחייו של האדם. דוגן שחרר את עצמו מהאשליות האגו, תוצאת החשיבה הדואליסטית, וחווה לעומק את האושר (Biss) של האמת הבודהיסטית. הוא המשיך באימוניו הדתיים בסין במשך שנתיים נוספות לפני שחזר ליפן בגיל 28.

תשוקתו הגדולה ביותר של דוגן היתה להפיץ את הדת הבודהיסטית ועל ידי כך להיטיב עם כל המין האנושי. הוא התישב תחילה במנזר קוֹשוֹ, שם אימן נזירי זן. הוא בנה אולם לאימוני זן (דוֹג'וֹ), ובו לימד והרצה בפני ציבור הנזירים הבודהיסטי והקהל הרחב למעלה מעשר שנים. ב- 1243, לאחר שנענה להפצרותיו של הָטָהנוֹ יוֹשִישִיגֶה (Hatano Yoshishige), עבר לאֵצִ'יזֵן כיום מחוז פוּקוּי (Echizen, now Fukui), וייסד שם את מנזר אִהֵיְי (Eihei), שכיום הוא אחד משני המנזרים הראשיים של זרם הסוֹטוֹ ביפן. במשך כ- 10 שנים נוספות, ניהל דוגן חיי דת שקטים, בוער בנחישות נלהבת ללמד את כל המחפשים בודהיזם אמיתי.

דוגן הוא האישיות הדתית וגאון החשיבה היצירתית, הגדול ביותר בהיסטוריה היפנית. מנהיגים רוחניים מחוץ לזרם הסוטו הכריזו שמהות התרבות היפנית לא ניתנת להיות מובנת בצורה הנכונה בלי להבין את דוגן. יפנים רבים שהתרשמו עמוקות מהיסודיות ועמקות המחשבה של דוגן, רכשו ביטחון מחודש באפשרויות של תרבותם. דוגן נהנה מהערכה כה גבוהה כיוון שהפילוסופיה, הדת, ואישיותו מתלכדים עם האידאלים, שבהם האמינה האנושות לאורך ההיסטוריה. רעיונותיו הם אוניברסאליים. גדולתו של דוגן מבוססת על שלוש נקודות: עומקו, מעשיותו ואציליותו.

עבודתו העיקרית, היצירה שוֹבּוֹגֶנְזוֹ, בעלת 95 החלקים, היא יצירת מופת אמיתית; היא חושפת בבהירות את מחשבתו ואמונתו. במקום לכתוב בסינית קלאסית, שהיתה פופולארית מאד בימיו, כתב דוגן ביפנית בת זמנו כדי שכולם יוכלו לקרא בה. סגנונו תמציתי וקולע לעניין; מחשבתו, אצילית ועמוקה. הגיונו החד וראיתו הפנימית החודרת לא זאת בלבד שמציבות אותו בראש ההגות היפנית, אלא גם נותנות לו מקום חשוב בפילוסופיה המודרנית. בשל תכונות אלו, עמדתו של דוגן מספקת בסיס לסינטזה בין המחשבה המזרחית למערבית.

אך חשיבותו של דוגן לא מתגלת רק במצוינות של התאוריות שלו. עלינו לזכור תמיד שדוגן לעולם אינו משעשע את עצמו במילים ריקות ואימרות עקרות הרחוקות מן המציאות. בכתביו של דוגן אנו מוצאים תאוריה ותרגול, ידע ופעולה, שזורים זה בזה ובלתי ניתנים להפרדה. כללי החיים של הזן המתוארים בפרוט באִהֵיְי דַהיְשִינְגִי (Eihei Daishingi) מבססים עובדה זו בבהירות רבה.